העיצוב היה כבר מתוכנן.
בת מצוה בחצר, אינטימית ומיוחדת.
כרמל בחרה את הצבעים – ורודים וכתומים –
אילן ואני ישבנו על הסקיצה כמה ימים לוודא שניתן להושיב את כל האורחים.
רציתי שילוב של שולחנות עגולים לסבא סבתא ולמבוגרים,
וספות כיפיות לחבר'ה הצעירים, עם כמה שולחנות בר גבוהים.
אילן תלה גרלנדות תאורה לאווירה,
וקניתי כדורים סיניים בצבעוניות מתאימה.
ואז התחילו הטלפונים…
"ראית את התחזית?"
"שמעת שתהיה סערה?"
אבל אין יותר אופטימית ממני – "לא יירד גשם. הייתי בטוחה."
רק שככל שהתקרב הזמן, התחלתי לחשוב שאולי יש משהו באזהרות,
ומהן האלטרנטיבות?
המילה "אוהל" התחילה לנקר בראשי.
הרי בחו"ל זה מאוד מקובל. Marquee
אבל 3 ימים לפני האירוע – עכשיו אתחיל לשנות את כל העיצוב?!
הגרלנדות היפות כבר לא רלוונטיות, כמו גם העצים שתכננו להאיר…
ומי יבנה לי אוהל על כל השטח כך שאוכל עדיין לשים ספות ולא שולחנות רגילים?
תוסיפו לכך שאילן נהיה פתאום חולה ממש,
ואני בכלל תכננתי לקחת את כרמל לקנות נעליים כי עוד לא מצאנו (פשרה על עקב שעליו אני מסכימה..).
וכך, ביום שני, כשהאירוע בחמישי, מצאתי את עצמי מחפשת לה נעליים בעיר, כשמבול יורד עלינו לא מהעולם הזה, ואני במקביל מבעד לרעמים מנסה בטלפון להסביר לכל מיני ספקים את גודל האוהל שאני צריכה והם אותי בקושי שומעים ובכלל לא מבינים.
בערב אילן אמר עזבי, בואי נחליט שדוחים.
אבל משהו בתוכי לא הסכים.
עם תאריך לא משחקים. נסתדר. הלא אני מעצבת אירועים.
גמישות ויצירתיות זה חלק מהמשחק.
ופתאום ביום שלישי, הגיע מלאך.
אדם מדהים שהוא קודם כל בן אדם.
עם רצון טוב, ולא כמו אלו לפניו שרק טרחו להגיד לי למה אי אפשר.
הוא הגיע לחצר, ראה בעיניים ומדד,
ולמחרת בבוקר ביום רביעי הביא צוות מדהים ומוכשר שהקימו לנו אוהל מפואר שנכנס בו אפילו העץ שחשבנו שיהווה בעיה.
אז ביום רביעי בצהריים עמד לנו אוהל בחצר.
רק שעכשיו צריך תוך 24 שעות לשנות כיוון לגמרי עם העיצוב!
- החלטתי שאני לא מוותרת על הגרלנדות – רק שעכשיו צריך כמות הרבה יותר גדולה כי האוהל נורא גבוה!
- במקום עצים מוארים מסביב, צריך למצוא פתרון יפה לפלסטיק הלבן של הקירות
- סקיצת ההושבה דרשה מחשבה נוספת וסידור מחדש
- והיה חשוב לחמם את המקום כראוי, שיהיה נעים
- את המפות והמפיות צריך עדיין לאסוף מההשכרה
- ולגשת לספק הפרחים לעבור על ההזמנה
מה אני אגיד לכם – מרתון.
בתוך אותן השעות חיפשנו גרלנדות באורך המתאים מספק מקומי (הקודמים היו מאלי אקסספרס או אמזון) ואילן נסע די רחוק כדי להביא.
אני במקביל רצתי לכמה ספקים לחפש בדים לחפות את קירות האוהל – שיהיו בדיוק בגוון המתאים.
וביום חמישי, בוקר האירוע, הגיע הזמן להוציא הכל מהכוח אל הפועל, תחת כל השינויים.
ב"ה היו סביבי אנשים וחברים מדהימים שפשוט הגיעו ונרתמו.
הקימו שולחנות, סידרו כסאות, קשרו סרטים, קיפלו מפיות, גזרו בדים, טיפסו על סולם ותלו.
שוזרות הפרחים המקצועיות שלי מיד קלטו את הכיוון ותיקתקו.
הילדים פיזרו נרות לכל אורך שביל החניה.
באחת אני והבנות רצנו לאיפור ושיער, ונשמתי לרווחה שאני יכולה לצאת בלב שקט כשהאנשים הטובים בינתיים מבינים עניין.
ובארבע כבר הגיע הצלם.
אבל עד אז אני כבר הייתי מחוייכת –
בכל זאת אדרנלין וקצת וויסקי עושה את שלו..
ובשש כשהגיעו האורחים, הרשו לי לומר שהיה קשה לתאר את הפנים שלהם כשנכנסו לתוך האוהל שלא דמיינו כמה הוא יכול להיות קסום ושמח.
והגשם?
לא פסק לדקה😊
